21/04/2026
מאתמול בערב אני גולל בפיד שלי והלב שלי מתכווץ. אני רגיל לראות אנשים יפים בכל מיני סיטואציות יומיומיות ופתאום אותם פנים, אותם חיוכים, נשארו רק עם עוד כמה מילים קטנות לידם: ז״ל. תנצב״ה.
והלב… הלב לא מסוגל להכיל את זה.
הכמויות. העוצמה. הסיפורים.
החיילים שלנו ילדים יפים, עם חלומות, עם צחוק, עם חיים שלמים לפניהם שיצאו באומץ בלתי נתפס להגן על הבית שלנו.
ההגדרה של “מלח הארץ” היא לא סתם אמירה. היא לא קלישאה.
היא תיאור מדויק, כואב, צורב של אותם ילדים שנקטפו לנו.
ילדים שהשאירו אחריהם מילים.
“אני בסדר, אל תדאגו.”
“אני אוהב אתכם.”
“עוד מעט חוזר.”
משפטים פשוטים שהיום נשמעים כמו הדהוד שלא מפסיק להכאיב.
ביום הזיכרון הזה, אין באמת מילים שיכולות לנחם.
אין משפט שיכול להסביר את גודל האובדן.
אבל יש חובה אחת לזכור. באמת לזכור.
לזכור שהם לא רק שמות.
הם סיפורים. הם לב. הם אור.
הם אנשים שחיו כאן, אהבו כאן, צחקו כאן ובמותם השאירו לנו אחריות.
אחריות להיות ראויים.
אחריות להמשיך לבנות, לחיות, לאהוב.
אחריות לא לקחת שום רגע כמובן מאליו.
ובתוך כל הכאב יש גם הבטחה שקטה:
שלא נשכח.
שנמשיך לספר.
שנמשיך לשאת אותם איתנו בכל צעד, בכל נשימה.
יהי זכרם ברוך.
