22/02/2026
העלתי בשבוע שעבר סטורי אחרי עישוב בערוגת הסלק שהירקות לא יכולים לצמוח בחושך
ומאז אני הולכת עם מחשבות על זה ברובד עמוק יותר.
אם זה מעניין אתכם, תמשיכו לקרוא:)
חשבתי על הלימוד של ימימה אביטל
(אחד הדברים המשמעותיים בחיי)
שבאחד החלקים היא אומרת
"בָּרוּחָנִי מְתַקְּנִים דֶּרֶךְ הִתְחַזְּקוּת הָאוֹר"
ובעצם הטבע גם מראה את זה, לא רק ברוחני.
צריך אור כדי לצמוח.
ומצד שני,
יש תיאוריה שלימה על צמיחה פוסט טראומתית, צמיחה של אנשים דווקא מתוך החושך.
מתוך המשבר.
לרגע זה מרגיש סותר...
אני חושבת דרך הזרעים שאנחנו מנביטים בערוגה או במשתלה, אחרי הזריעה אנחנו מכסים אותם ביריעה אטומה, למה? כדי שיהיה להם חושך. ומה קורה להם בחושך- הם מחפשים את האור בדחיפות וככה נובטים מהר לעומת זרעים שלא יהיו מכוסים.
יותר מזה, זרע לפני שהוא נובט, הוא מתפרק, נרקב
ורק אז יוצא השורש ואחריו הנבט הראשון.
בטבע, בנפש,
הצמיחה מתרחשת בזכות האור, האמונה שיש טוב
והוא העיקר.
אבל לא מתוך התעלמות מרגעי החושך, הריקבון, הם קריטים לצמיחה שתגיע מתוך חיבור לכל החלקים שיש בנו. שיש בטבע.
כל צמח שמת ונרקב באדמה, הוא בעצמו הופך להיות הקומפוסט שממנו יצמחו צמחים חדשים.
נח לנו לחלק את הדברים לטוב ורע,
שמח עצוב,
חושך ואור.
הכל קיים. מעורבב.
האור מוכרח לחושך
והחושך מוכרח לאור.
העניין למה יש יותר משקל, לאן אנחנו שואפים.
הזרעים באדמה לא מתנגדים לחושך ולריקבון
אבל הם גם לא רוצים להישאר רק שם.
"חֹשֶׁךְ כָּבֵד לֹא רוֹאִים אוֹפֶק
חֹשֶׁךְ סָמִיךְ אִי אֶפְשָׁר לָזוּז...
תִּרְאִי, תִּרְאִי בִּי מַה שֶּׁיֵּשׁ
תִּרְאִי בִּי אֶת הָאַיִן
תִּרְאִי בִּי אֵין סוֹף"
(אביתר בנאי)
