20/07/2022
נסענו זוג הורים לפגוש את בתנו הצעירה שמטיילת את הטיול הגדול באסיה, לטיול של שבועיים וחצי בהודו.
עבורי זו הפעם הראשונה בהודו, למרות ששנים תכננתי ורק עכשיו זה יצא לפועל.
בכפיפה אחת ניתן למצוא יופי נשגב, טוב טעם, הקפדה על פרטים, תשומת לב למראה עיניים, שילובי צבעים משגעים לצד דלות, עוני, עולם שלישי, שירותים ברמה מזעזעת, נייר טואלט כמוצר נדיר, תשתיות חורקות, ביוב ברחובות, זוהמה בלתי אפשרית, חוטי חשמל מתנופפים מכל עמוד, לצד רוחניות, אמונה, סבר פנים יפות, חיוך ורצון לעזור, סבלנות, רוגע, סקרנות וחדירה לפרטיות במובן הכי בוטה של חוסר הבנת המרחב האישי. הפערים בכסף גם הם בלתי ניתנים לעיכול, הכל כל כך זול שזה מעורר פעמים רבות אי נוחות ואפילו תחושה של ניצול שלנו אותם. על כל תפקיד רואים ארבעה-חמישה אנשים שמעודדים ועוזרים אחד לשני.
אז מה הודו לימדה אותי:
1. להיות בכאן ועכשיו, לא לתכנן יותר מדי כי אי אפשר לדעת מה יקרה. בחלק השני של הטיול הגענו להרי ההימלאיה לעיר בשם לה באזור הצפוני והגבוה ביותר של הודו. בשל הגובה הרב 3500 מ׳ ומעלה, יש צורך לקחת כמה ימי הסתגלות לגובה ולאויר הדליל ורק אחרי מספר ימים להתחיל את הפעילויות המתוכננות. היה רצון מאוד גדול להתחיל מיד אבל הוא נכבש על ידי המציאות שאילצה אותנו לשנות את הקצב, לדחות סיפוקים ולהמתין בסבלנות.
2. סבתא שלי היתה אומרת באידיש: "מאן טראכט אונד גוד לאכט - האדם מתכנן ואלוהים צוחק״. להרי ההימלאיה הגענו בטיסה פנימית מדראמסלה. ישבנו במטוס כשעתיים, ללא שום הסבר מהצוות. לבסוף המטוס המריא ולאחר שעה נחתנו בלה - קצה העולם, אלא שהמזוודות של כל נוסעי המטוס לא הגיעו מסיבה תמוהה שקשורה לטמפרטורות לדברי הצוות. אז לנו היו המון תוכניות אבל במקום לעשות דברים מעניינים, שמנו פעמינו לחידוש המלתחה שלנו שהתבססה על מיטב המחלצות הטיבטיות שבאזור. המזוודות הגיעו לאחר שלושה ימים שבהם דני הגיע לכל פיגורה גבוהה אפשרית באייר אינדיה. אז למדנו להתאים את עצמנו, להסתפק במועט ולהסתכל במראה ולאהוב את מה שאנחנו רואים.ות גם אם זה לא הטעם שלנו.
3. במבט שטחי ולא באמת מעמיק, החיים של ההודים שאנחנו פגשנו נראים פשוטים, קשים, שעות עבודה ארוכות מאוד, חיים מפוצלים ועונתיים על פי עונת התיירות בחלקים שונים של הודו, אבל הם כל הזמן מסבירי פנים, נחמדים, רוצים לעזור וחייכנים. האם זה קשור לכך שההשתייכות לקסטות קובעת את מעמדך ואין צורך להלחם על מקומך כי גבולות הגזרה ברורים ואולי כך לא מתפתחת אמביציה ושאפתנות כמו שאנחנו מכירים.ות? אולי יש הסבר אחר. אני הבטתי מהצד פעמים רבות ושאלתי את עצמי אם היינו יכולים לחיות כך.
4. כפי שכתב כבר דני - נושא התחבורה הוא סוגיה מיוחדת במינה, כולם נוהגים איך שבא להם, יוצאים לעקיפה כשבא להם גם כשלא רואים מה קורה מעבר לעיקול בגישת אללה ירחמו ומה שיהיה יהיה ובאמת הכל מסתדר. בינתיים. המסלול הדו מכוניתי הופך פעמים רבות לתלת מסלולי מתוקף ההחלטה של הנהגים וגם זה מסתדר. לקושי לנשום בשל האויר הדליל, הצטרפה חרדה ועצימת עיניים בכל פעם שחשבנו שזהו, אנחנו עומדים לההרג. על שוליים לא שמעו כאן כך שאין לאן לברוח אם המצב מחמיר. הכל מתרחש ברקע קקפוניה אלוהית ומלודית של צופרי המכוניות אשר משתבחות בשלל זמבורות מגוונות ומוסיקליות. קונצרט אדיר, מגוון ובאופן מפתיע לא מציק באוזניים. זוהי שפה מיוחדת במינה אשר כל המשתמשים בה יודעים את תפקידם - האחד מתפרץ לכביש והאחר מצפצף והכל בא על מקומו בשלום. למדנו שנהיגה מזעזעת יכולה להתקיים גם בלי מכות, צעקות וקללות. הם מבינים האחד את השני למרות שהם מפריעים אחד לשני אבל הכל מתקבל בהבנה. מדמיינת את זה מתרחש אצלנו ומבינה שאין לזה שום סיכוי. אין כמו להיות בודהיסטים בעלי אמונה עמוקה.
5. פערים חברתיים ופערים כלכליים - בהודו הפערים ענקיים, זוהי עונת התיירות ההודית וראינו המוני תיירים מקומיים בעלי ממון אל מול נותני השירותים המקומיים. גם אנחנו מגיעים להודו עם הכסף שלנו ששווה המון ויכולת הקניה שלנו מעוררת פלצות לעיתים וחוסר נוחות. הכל כל כך זול כשחושבים על מחכה לנו כשנחזור הביתה. אז מה עדיף? חיים פשוטים ומעט כסף או חיים כמו שלנו עם רמת חיים גבוהה ששזורה בה דאגה גדולה לדור הבא ומרוץ מטורף להשיג עוד ועוד.
6. אמונה ורוחניות - האזורים שהיינו בהם ספוגים באמונה ורוחניות במיוחד ב- לה. מדיטציה לכל דורש, שיעורי יוגה, אין ספור מנזרים, סטופות של תפילה באמצע הדרך, פעמונים שמסובבים אותם למזל והרבה דלאי למה. אני כאתאיסטית מובהקת מסתכלת על התופעה בפליאה ותוהה על כוחה של האמונה והכוח שהיא נותנת לאדם ואולי ההסתכלות הביקורתית שלי על אנשים מאמינים מעט שכחה בעיקר כשכאן היא איננה מלווה בקיום מצוות וגם לא ברצון להשליט את האמונה של האחד על האחר.
7. תזונה טבעונית - האוכל בהודו הוא גן עדן עבורנו - שתי טבעוניות וצמחוני, אבל מה זו החריפות הזו, היו רגעים שהפסקתי לנשום בשל החריפות ולא עזר כמה שביקשנו לקבל מנות עם מעט חריפות, זה היה חריף למידותינו. אכלנו אוכל נפלא, מגוון ובהרבה מקומות לא היינו צריכות לנאום את הנאום הקבוע: בלי גי (חמאה מזוקקת), בלי מוצרי חלב, ביצים וכל מה שבא מן החי. רוב ההודים באזורים שביקרנו הם צמחונים וטבעונים. אז מה למדתי מזה? שהכל הוא ענין גאוגרפי ותרבותי ואינשאללה ישראל הולכת בכיוון הזה למגינת ליבם של חלקים מהאוכלוסיה הישראלית.
8. אקולוגיה, מיחזור והגיינה - עדיין לא ממש מפותח באזורים שהיינו, רוב האשפה מושלכת ברחוב ואין מה לדבר על מיחזור. זה מאוד נורמטיבי לאכול ולזרוק על הרצפה ולאף אחד זה לא מפריע אבל יש ניצנים של מודעות לנושא בכמה מקומות. נייר טואלט זה לא מוצר ברור מאליו וגם לא מגבות אלא אם כן כמונו שוהים במלונות של ״הביוקר״.
9. יחסים - אנשים פוגשים כאן אחד את השני בסיטואציות יומיומיות ומדברים כאילו הם מכירים, שמחים לעזור, לא כועסים ולא רבים. הסיטואציה היחידה שראינו אנשים כועסים ומרימים את הקול היתה כשהמזוודות של כל נוסעי הטיסה לא הגיעו והנוסעים ההודים עשו מהומה. מעבר לכך, יש משהו כל כך זורם, פשוט ואנושי באופן שבו הם מתייחסים זה לזה. כל זה כמובן מנקודת המבט האישית והנקודתית שלי, של אורחת לרגע.
10. לסיום, אני מאחלת לעצמי ללמוד מההודים להיות סובלנית, מסבירת פנים, נעימה, אוהבת אדם גם כשזה לא קל ובעיקר לפזר טוב בעולם גם כי זה עושה הרגשה טובה וגם כי זו פעולה קרמתית שחוזרת אלינו. כפי שהדלאי למה אמר:
"אהבה וחמלה הם הכרח, לא מותרות. בלעדיהם האנושות לא תוכל לשרוד״.
